כבר שלוש שנים שאני בתהליך פיתוח מודעות וכבוד לגוף שלי. זה לא בא לי בקלות. אני נוטה להגדיר את עצמי כאדם רוחני, וככזו כל ענייני הגוף נדחקים לשולי חיי, ולעיתים אף מהווים מטרד. אם הייתי עייפה, הייתי עלולה לכעוס על עצמי: "מה פתאום לנוח? קפה ולעבודה!" רעבה? "תחטפי משהו והמשיכי הלאה".

בשבועיים האחרונים התהליך צבר תאוצה וקיבל תפנית מפתיעה וחיובית: מעבר לתזונה טבעונית. אני, שאהבתי להתהדר בבישולים חסרי התחשבות בחי, צומח, או מדבר. אני, שהכנתי מנות שף עתירות תבלינים, שומנים, חלבונים, ומעל לכל עמילנים. כן אני, פתחתי בביתי מחלקת הנבטות, מילאתי את המקרר בעשבים וירקות ואת מזווה הממתקים המרתי לפירות מיובשים. במקום מזון מן החי, אני אוכלת פשוט מזון חי, וסוחטת לי מיצים עד בלי די!

אך מה עושים כשבאים אורחים? ועוד לסעודת ליל שבת. או אז אני פוגשת את הדחף הקדום לְרַצּוֹת, להיות אהובה, לחשוב על כולם למגדול ועד קטן. אבל איפה אני בכל זה? האם אני קורבן? האם נכון לותר על הבחירה שלי, רק בשביל שכולם יגידו כמה אני נהדרת? ומה אז אומר אני על עצמי? ועוד אני מהרהרת… מצד אחד יש בי רצון להפתיע, מצד שני חוסר בטחון אם אצליח… כך העברתי את מרביתו של יום חמישי בשאלות, תהיות ושאר נבירות. לבסוף החלטתי: אני אצלח את הנהר! אכין ארוחה טבעונית וזה יהיה נהדר! מבלי להתנצל, מבלי להתפתל, הלכתי עד הסוף… וליתר ביטחון, הכנתי גם עוף.

ליל שבת הגיע. השולחן ערוך וצבעוני מאין כמותו. מסובים אל השולחן משפחתי ועוד אורחים, וכולם מביטים בחשדנות בשלל הסלטים. אני שותקת. מה שנראה כמו הטחינה המוכרת, קיבל טעם עז של שומשום מונבט. מה שהיה פעם סלט עגבניות מבושלות ומתובלות, הפך לסלט עגבניות חי עם עשבי תיבול. "איפה החצילים הקלויים?" יצאה בת קול מן השולחן, "מה קרה לגזר החריף?" ואני שותקת. בלי דין ובלי דברים, פתאום כולם אוכלים. הסלטים מתחסלים. קולות הלעיסה וההנאה נשמעים, קולות התמיהה הולכים ופוחתים, ואף אחד לא נוגע במלח!

חשתי סיפוק! שמתי את עצמי במקום הראשון, ומהמקום הזה הצלחתי לתת מעצמי המון. נתינה אמתית ולא מסכנה. נתינה מאהבה, לזולת ולעצמי. נתינה משמחה על מי שאני, בכבודי וממקומי.